לוקחת נשימה

תקופת הקורונה יכולה להיות משבר, אבל היא גם יכולה להיות הזדמנות. היא מציבה לנו מראה ומבקשת מאיתנו להיזכר מי אנחנו באמת, היכן טמון כוחנו והיכן נמצא משמעות. כמה אנחנו "שווים" בלי עבודה, מנותקים מהחברים, עם תקציב מוגבל, קריירה בסכנה ובתוך סיר הלחץ המשפחתי. 
מה שיעשה את ההבדל בין יכולת אדם אחד לצלוח את המשבר הזה לבין היכולת של האחר זהו חוסן. חוסן מנטאלי - הטמון בחשיבה וחוסן נפשי- הטמון בהרגשה. שניהם תלויים בסיפור אותו אנו מספרים לעצמנו ושניהם משפיעים על החוסן "הפרקטי"- הכלכלי, המשפחתי, ההתנהגותי.
לצופית היו את כל הסיבות להיות היום במקום אחר לגמרי. הורים שהתגרשו רע, נטישה בגיל חמש, פגיעות מיניות מגיל תשע, פנימיות, חיים שיצרו עולם שלם של נסיבות שאיימו לרסק אותה.

מה מייצר את היכולת לא להתקפל אל מול מהמורות החיים, אלא לבחור לנהוג בחמלה, באומץ, באחריות ובנדיבות? כיצד נלמד את עצמנו להתרומם מעל הטראומה ולא להביט אחורה בהחמצה, אלא אל האופק בתקווה ובאהבה? מה הוביל את צופית לבחור באלטרנטיבות כאלה ואחרות?

בהרצאתה עומדת צופית, חשופה יותר מאי פעם, ופותחת את כל הקלפים. בשפה קולחת, הומור מושחז ועיניים טובות היא מובילה את הצופים בין שבילי חייה, כאשר סיפורה המרתק הוא רק תשתית לסט הכלים והתובנות שהיא אספה בדרך. כלים המכריחים כנות מלאה ומבט פנימי חד, אשר באמצעותם היא יצרה את החוסן האישי שלה ובעזרתם היא מסייעת לאחרים לקום כמו עוף החול, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.